סמ"ר צור אברהם, ממודיעין מכבים רעות, נפל בקרב בדרום רצועת עזה בי' בסיון ה'תשפ"ד, 16 ביוני 2024.
בן 22 היה בנופלו. צור הובא למנוחות בחלקה הצבאית במודיעין. הוא הותיר אחריו הורים, יפעת ושמיר, וחמישה אחים;

עדי, דן, רוני, גילי ויהודה.
צור שירת בסיירת נח"ל ומילא במקצועיות רבה שורה של תפקידים בצוות, בהם קשר, מטוליסט, ואחראי על רחפן.

​

"כשצור נכנס לבית, הבית מתמלא באור" - כך מספרים בני משפחתו של צור.

​

"צור היה ילד עם אופי מושלם, הוא היה חבר טוב ונאמן, הדבק של החבורה, ותמיד, אבל תמיד במרכז העניינים. התכונה הבולטת שלו הייתה שמחת החיים. צור הלך תמיד עם חיוך ודאג שגם לסובבים אותו תהיה סיבה טובה לחייך".

​

צור הי"ד בוגר הישיבה התיכונית 'לפיד מודיעין', ועם סיום לימודיו המשיך והצפין לישיבת ההסדר במעלות. במעלות חבריו לשיעור הכירו חבר מיוחד ויוצא דופן. היה בו רצון חזק ואמיתי לתורה, יחד עם שמחת חיים והארת פנים שהאיר על כולם. הר"מ שלו מהישיבה מספר כי "צור אהב את כולם וכולם אהבו אותו. הוא מאוד הוסיף לקבוצה שלמדנו בה ביחד את הצד החברתי".

​

"צור ידע להיות הצור שכל אחד צריך שהוא יהיה" מספרים חבריו. "אם היית צריך כתף ואוזן קשבת, או מישהו להתייעץ איתו על דברים כבדי משקל - הוא תמיד היה האדם הנכון, אך גם אם חיפשת מישהו זורם לעשות איתו דברים משוגעים, מישהו לצחוק איתו ולעשות איתו שטויות".

​

בני משפחתו מספרים שכשחזר הביתה במהלך השירות הצבאי, למרות העייפות והעומס, הוא נהג תמיד להקפיד לצאת מהבית ולעסוק בגמילות חסדים. "הוא עשה זאת בשקט, בצניעות, בלי לספר לאף אחד, רק לשם שמיים".

​

לצור היה חיבור עמוק וחזק למשפחתו, וכיבוד הורים במסירות ואהבה שלא רואים בכל יום.
הוריו מספרים שלא משנה מתי, אם הוא חזר עייף מהמסלול או אפילו מהלחימה בעזה, הוא תמיד היה עושה בשמחה מה שהם ביקשו ממנו, ומעולם לא אמר להם "לא".

​

בשמחת תורה, ה -7 באוקטובר - צור היה בביתו במודיעין. כשהבין את גודל השעה - יצא מיד לכיוון עוטף עזה כדי לעזור להילחם ולהציל חיים. הוא הגיע לעוטף ללא ציוד וללא נשק, ובשל כך לא הורשה לצאת לקרב. צור - שהערכים עליהם גדל היו לעזור ולתרום - הצליח לאתר נשק וציוד ונכנס לסייע בלחימה למיגור האויב.

​

במהלך הלחימה בעזה נפצע צור באורך קל בפניו ופונה לטיפול. הרופאים ביקשו מצור לנוח כמה ימים בבית, אך צור סירב לקבל את ההנחייה. הוא אמר שאינו יכול להשאיר את החברים שלו - אחיו לנשק בעזה לבדם, וחזר להילחם איתם זמן קצר לאחר מכן. בחלוף פחות משבועיים מהפציעה צור הי"ד נהרג בקרב בדרום הרצועה ועלה לגנזי מרומים.

 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.